סניפים בבאר שבע ובחיפה
פרשת קטיעות הרגל בישראל היא קשה ביותר, מזה שנים מומחים נאבקים במערך הביטוח הרפואי, הנשלט באופן אבסולוטי בידי קופות החולים. צריך להפעיל את כל האמצעים למניעת קטיעה כי זה מוצדק מבחינה אנושית, כללית ורפואית. אבל למרבה הצער, קופות החולים (הכוונה לכל הקופות) מונעות טיפול בחולי רגל סוכרתית, כי זה עולה להן הון. לקופות החולים יותר משתלם לקטוע. כי אז הקטוע יוצא מתחום אחריות הביטוח, והמדינה (משרד הבריאות) משלמת את השיקום ואת כל ההוצאות הכרוכות בקטיעה. לקופות החולים יש אינטרס כלכלי מובהק לא להשקיע כסף בטיפול המונע, כי זה יקר להם.
"בעולם המערבי קטיעה סוכרתית נעשית מתחת לברך, וזה קורה רק אחרי טיפול מעמיק ובשלב מוקדם. ישראל נחשבת למדינה לא מתקדמת בנושא הקטיעות. אצלנו כורתים מעל לברך, ממש כנהוג בעולם השלישי, כי החולים מגיעים אלינו כבר מוזנחים בגלל העדר הטיפול הנכון בקופות-החולים. הקופות טוענות שאיכות הטיפול שלהן זהה ואף טובה מזו של בתי החולים, ולכן הם לא מפנים חולי סוכרת לבתי החולים, זו שטות, איוולת ובורות משוועת".
חולי סוכרת שמגיעים עם מצוקת הרגל הסוכרתית למרפאות קופות החולים, מדווחים על מקרים רבים של טיפול שטחי דווקא כשעדיין ניתן לעצור את ההידרדרות. יש בינינו עדויות על טיפול בפולידין, נוזל חיטוי בסיסי, שבמקרה הטוב מנקה שריטה בברך של ילד שנפל במגרש הכדורגל. רופא בכיר, ששמע את סיפור הפולידין ברגל סוכרתית, אמר: "אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. זה נשמע כמו בדיחה". אבל זה לא. תשאלו את זוהרה בן-חמו, חולת סוכרת בת 56 מעכו, שיום אחד דרכה על סיכה.
אצל אדם בריא פצע נרפא תוך שבוע, אצל בן-חמו זה הפך לזיהום שיצר חור גדול בכף הרגל. בבית החולים אליו הגיעה הסתפקו באנטיביוטיקה וב'קומפרסים עם פולידין'. תוך כמה שבועות הפך החור למוקד של זיהום ונמק. האורתופד הבא שראתה כבר דיבר על קטיעה. "נכנסתי לדיכאון", סיפרה בן-חמו. "ידעתי שזה לא ייגמר בקטיעה אחת. שאם זה יתחיל מתחת לברך, יקטעו אחר כך גם מעליה, ואז תבוא הרגל השנייה".
התחזית המרה של בן חמו היא מציאותית, מסכימים המומחים. הסטטיסטיקה בעניין הזה היא חד משמעית: מחצית מהקטועים יעברו תופעת נמק וקטיעה ברגל השנייה בתוך חמש שנים מהקטיעה הראשונה. למעשה, כל קטיעה רק מגבירה את הסיכוי לכריתה הבאה. אבל רק מעטים מ'הנידונים' מצליחים לחמוק.
לחץ כאן לסטטיסטיקה אודות קטיעות
"אין רופאים במדינה שמוכנים לעשות את העבודה הזו של ניקוז מורסות ברגליים רקובות", מודה רופא בכיר: זה מצחין, מגעיל ודוחה. אין לי ספק שאם אוכלוסיית החולים הייתה עשירה, עם לובי חברתי חזק ומשפיע הם כבר היו מזעזעים את כל המערכת.
הוא תזזיתי, הוא קופצני, וכמעט אי אפשר לעקוב אחריו. נא להכיר:ד"ר שמואל שוראקי, פעם חבר המפלגה הקומוניסטית בצרפת שלחם כרופא במלחמת האזרחים בצ'אד או בחזית מלחמת המפרץעיראק-איראן, והיום חרדי שנטש קריירה מפוארת בצרפת ועלה ללמוד תורה בארץ הקודש; מאז שרבנים הורו לו לעזוב את הלימודים ולחזור לעסוק ברפואה, הוא מציל במרפאה שלו, בשיטה ייחודית, חולי סכרת מקטיעת איברים. מבתי חולים בחו"ל משגרים לו הצעות מפתות, אבל הוא מעדיף לרפא דווקא את חולי ארץ הקודש…
ד"ר שמואל שוראקי קורא למקום "המרפאה שלי", במסדרון מצטופפים הפציינטים. החלוק הלבן של הרופא הצרפתי אחוז התזזית מתנופף, הוא מכיר כל פצע של כל אחד מהם. הוא מתרוצץ בין חדרי הטיפולים נמרץ, חם ותוסס, נוגע בחולים, לא הדגם של הרופא הקלאסי, אלא ילד-פרא מזוקן, הרואה בחולי הסוכרת הנמקים בייסוריהם חיילים נטושים בשדה קרב. ממש כמו שהיה רץ בין הלוחמים הצרפתים.
באנרגיה שוצפת, מתובלת במבטא צרפתי, מקפץ שוראקי מחולה לחולה, מנקה, מנקז, מחטא, מושח, מגרד, מפוגג, חובש, מודד את ממדי הפצע וצוהל משמחה כאשר הכיב מצטמק. כל הדרמה הרפואית הזו מתרחשת בקליניקה לצד תורים משתרכים של אנשים שמייחלים למגע ידו של שוראקי. המרפאה של ד"ר שוראקי, ממוקמת באחד מבנייני המשרדים בבני ברק. במרפאה ממתינים עשרות אנשים, רובם מחוברים לעמודי אינפוזיה, הקירות חשופים, אין כאן שולחנות קטנים ועליהם חומר קריאה, כדי להעביר את זמן ההמתנה והטיפול, אבל, אפשר למצוא שם, במרפאה, הכה שונה, כמויות בלתי נדלות של חום, סימפטיה, אכפתיות וסבלנות. הרבה.. הרבה.. סבלנות. אפילו בטיפול עצמו אין דבר מודרני, והוא מייצג את הרפואה הנושנה, אם תרצו המסורה, של רופא – חובש ולא של הדוקטור המדבר אליך מעבר לצג המחשב השטוח.
